חוזרים לשגרה

  1. כישורי תכנון למציאת פתרונות (Planfulness): ללומד יש את המסוגלות לאבחן את הצרכים הלימודיים שלו, להציב מטרות בהתאם לצרכים אלו ולעשות תכנון אסטרטגי אפקטיבי על מנת להשיג את מטרותיו. ניתנת אפשרות ללומד להיעזר באחרים לאורך כל שלבי התכנון אם הוא בוחר לעשות כך.
  2. הערכה פנימית (Intrinsic evaluation): יש ללומד את המסוגלות לפעול כסוכן הערכה על עצמו, להעריך את הביצועים שלו בהתאם לראיות שאותן אסף על עצמו. הוא מבקש משוב מאחרים, אבל הוא מקבל אותו כנכון רק כאשר הוא מתאים לאותן ראיות שאסף וזאת מבלי לתת רושם על תפקיד או מעמד נותן המשוב.
  3. פתיחות להתנסויות (Openness to experience): הלומד סקרן, מוכן לעמוד במצבי אי ודאות ודו משמעות, הוא מעדיף דברים מורכבים, אוהב לשחק ומוכן להשתתף בפעילויות חדשות ולהתנסות.
  4. גמישות (Flexibility): יש ללומד את המוכנות לשנות את מטרות הלמידה שלו ואופניה, הוא מוכן לעשות שימוש בגישת חקר, להתנסות ולטעות, וכשהוא נכשל – הוא אינו נסוג אחורה אלא, מתמודד מתוך גישה של הסתגלות.
  5. אוטונומיות (Autonomy): הלומד הוא בעל מכוונות עצמית, אין לו חשש לבחור בנושאים שאינם ידועים (פופולריים) והוא מערער על סטנדרטים שגורים ונורמטיביים.

מאפייני הסביבה הלימודית המפתחת לומד בעל מכוונות עצמית בלמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיצוב סביבה לימודית גמישה: יש גמישות בכמות הזמן לכל פעילות לימודית, ובבחירת המקום שתתרחש בו, בצורות הלימוד ובתכנים של הלמידה. באופן כללי, יש צורך לארגן את הסביבה הלימודית באופן גמיש שיאפשר קיום שינויים וזאת כחלק מתהליך הפעילות. (אייזן, 1971)[2]. ולפי סקגר (1984), גמישות הסביבה הלימודית נחשבת לתנאי הכרחי לפיתוח יכולת בלומד לבחור בצורה רציונלית.
  • עידוד הבחירה: הסביבה הלימודית צריכה לעודד את הלומדים לבצע את בחירתם העצמית אחרי שפיתחו את היכולת שלהם לעשות את זה דרך טכניקת תכנון נכונה. בחירת הלומד העצמית היא תנאי להופעת למידה שיש לה תפקיד בהתפתחות של הלומד. (לם, 1973)[3].
  • הוראה כפעילות מסייעת: התפקיד של המורה או המנחה הוא לספק הזדמנויות של למידה המאפשרות ללומד – לתלמיד להתנסות עם העולם ועם עצמו וזאת מכוח הסקרנות האישי שלו ומעניינו (בנט, 1976)[4]. הוראה כזו מחייבת שינוי בדפוסי ההתנהגות ההוראתית של המורה בכיוון שהוא מסייע, מזרז, מכוון ומתאם את פעילויות הלמידה (הרץ, לזרוביץ ופוקס, 1987)[5] באמצעות מתן גירוי, מתן עזרה ויצירת הזדמנויות מתאימות של למידה.
  • יצירת הזדמנויות לתלמידים להעריך את עצמם: תפקידו של המורה הוא לתת הזדמנויות בהן הלומד יקבל משוב על איכות הביצועים שלו וזאת תוך הפעלה של מיומנויות הערכה עצמית והשתחררות מהתלות במשוב חיצוני. לצורך כך עליו לצור הזדמנויות למשוב שוטף ואינו מאיים. כך שעדר איום נותן אפשרות בפני הלומד להגשים את הפוטנציאל הטמון בתלמיד כדי ללמוד ולהתפתח (רוג'רס, 1973)[6]. ואחד האמצעים החשובים ללמידה עם נקיטת יוזמה הוא הערכת הלמידה בידי הלומד עצמו. כך התלמיד לומד למען עצמו במקום למען או עבור המפקחים עליו מבחוץ.
  • פיתוח יחסים דמוקרטיים בסיטואציות הלמידה: היחסים שבין הלומדים לבין עצמם ובין הלומדים לבין המורים שלהם צריכים להתבסס על ערכים דמוקרטיים ולא בדרך סמכותית היררכית. והסביבה החברתית צריכה להיות מותאמת לעקרונות שהוזכרו קודם לכן: גמישות, חופש בחירה והוראה מסייעת.
  • יצירת סביבה המעוררת מוטיבציה פנימית: ישנן מספר יסודות בסביבה של הלומד הצעיר ואלה בגדר אתגר עבורו. יש צורך שהלימודים יהיו מאורגנים בצורה כזו שפעילות הלומד תהיה מתוך תחושה שהוא מתקדם בנושאים שהם חשובים ומעניינים עבורו (רוג'רס, 1973). מחקרים הראו סיטואציות של למידה אשר מתבססות על הסקרנות שמתעוררת בלומד ומעודדת בו מוטיבציה פנימית.
  • עיצוב מצבי למידה פתוחים: העלאת סיטואציות אשר מחייבות את הלומדים להציב בפני עצמם בעיה שהם צריכים להתמודד איתה; להציב בעיות שבהן יש אפשרות לדרכי שונות בנוסף לתוצרי למידה שהם אינם קבועים מראש, ובהם דרך הפתרון והצורה שלו נתונים להחלטתו של הלומד ולשחיטה שלו ואין תשובה אחת שהיא נכונה – כל הדברים האלה יכולים לזמן את המורה ואת התלמיד – בסיטואצית בית ספר – לאפשרות לחקור נושאים מעניינים ולהתמקד בהם או בנושאים שיש להם חשיבות מיוחדת (אייזנר, 1970)[7].
  • יצירת הזדמנויות-למידה מחוץ לכותלי בית הספר: תוכנית שתאפשר שימוש במקורות הקיימים בבית הספר ובחומרים שבסביבתו, ותוביל את הלומדים ותעודד אותם להיעזר בקהילה ובמוסדות שלה בתור סביבה לימודית חלופית.